כולנו ראויים לאכול את החומר הנהדר
פעם, סופרת ספרי בישול שלחה לי את ספרה, אמא-א-טרית. בדקתי קצת מזה, עם זאת מעולם לא בישלתי מזה דבר. חיינו בבית באופן זמני כמו גם בשילוב של אותו מטבח קטן, עידני ילדיי, לוחות הזמנים לשינה שלהם, כמו גם היעדר אזורי חניה לרכב בחיי באותה תקופה משתמעים כי כל הדיבורים על בישול, מתכונים כמו גם הבריאות והבריאות שלי בכלל הלכו באוזן אחת כמו גם את השנייה. פשוט הסתדרתי מבחינת אנרגיה. היו מעורבים מבצעים גדולים של המראה. סביר להניח שאיבדתי את הספר תוך שלושה ימים מרגע השגתו.
עם זאת, משהו שבדקתי במבוא של Momalicious דבק איתי. הכותב הניח בצדק שאני שומר על יצירת רעננה ובריאה לילדים שלי. כן, המקרר שלי כמו גם סל הפירות תמיד מלאים בפלפל פעמון בצבע מבריק, תותים, אוכמניות, תפוחים פוגי, כמו גם גזר. אני רוכש אבוקדו כל שבוע.
“אבל האם אני מושיט יד לדברים האלה כשאני רוצה חטיף?” היא דרשה ממני לשאול את עצמי.
לא. הם לילדים.
באמת, זה מה שתהליך האמין התת -מודע שלי היה. אפילו לא הייתי מודע בדיוק לאופן שבו אני מתייחס לעצמי עד שבדקתי (רזה) את הספר הזה.
גם פרי טעים מיועד להורים.
אני רואה עכשיו שזה מגוחך. אני זכאי באותה מידה לקערה מלאה אוכמניות כמו הילדים. אני יכול לרכוש הרבה יותר אוכמניות אם נגמר לנו. משום מה הרציונל הזה לא הגיע לי באופן טבעי. שוללתי מעצמי אוכל בריא מאז שזיהיתי פסיכולוגית את הדברים האלה לילדים. שנתיים אחרי שהכרה בהרגל זה, אני עדיין עובד על האינסטינקט שלי כדי לשמור על הסטאש שלהם.
האם מישהו מאמין שמצרכים ספציפיים מיועדים לילדים? (ואני לא מרמז על קרקרים דגים.)