מעולם לא הייתי בבובות, אז לא ביקשתי או קיבלתי את בובת הטלאי כרוב כשהם היו חמים חמים. לא רציתי את טדי רוקסין המפחיד אבל חמוד. אבל גם לא נמנעתי לחלוטין מאניה הנגרמת על ידי צעצוע.
אל תבינו אותי לא נכון. כילד הייתי חמדן רב. נהגתי לשבת עם קטלוג של סירס ומעגלת את מה שרציתי בכל עמוד. ואז כל קטלוג. הייתי בלתי נלאה לרצות דברים חדשים. לאחר שהורים גרושים, זה שילם לשחק את הסיכויים – כך שרשימה גדולה ואקראית הייתה סוג של עוזר של האם.
למדתי זאת בדרך הקשה.
חג מולד אחד, אמרתי לכולם במשפחתי שאני באמת רוצה תנור קל לאפות. והיה לי מזל כפול. צד אחד של המשפחה הביא לי את התנור החדש ומבריק של אפייה קלה ומערך הסבים והסבתות האחר שלי הביא לי תנור הובי מיושן (עדיין חדש ופונקציונאלי). הייתי בת 5 מרוצה מאוד ואמא שלי הייתה בת 28 מגורה מאוד. מכאן ואילך הייתי צריך לעשות רשימות חג מולד מובחנות לחלוטין כדי שלא הייתי מקבל שוב מתנות חופפות.
בסופו של דבר, הקרבתי את המתיקות הזקנה של HH העתיקה של HH למען הסטיילינג המודרני החלקלק של התנור הקל לאפייה (בבקשה, זה נראה כמו מיקרוגל חדש ומושק ולא כיריים בוערות בעץ!); אני שמח לומר שהיו לי שנים של אפיית דובדבן מיניאטורי ופשטידות תפוחים עם נורה של 60 וואט.
אני לא יכול שלא לתהות לאילו צעצועים הילדים שלי באמת יתחיל. האם זה יהיה ה- EBO בן הארבעים בן עכשיו או משהו רטרו באותה מידה כמו שנאים, לגו או מכוניות שידוך?
[קישורי צעצועים ותמונות עוברים ל- retroland.com והמיני ההיסטוריות הן כיף לקרוא-תודה!]
——-
לאילו אורכים הייתם הולכים במרדף אחר צעצוע “זה” חמקמק לילדכם? או שההורים שלך עשו מאמצים רבים כשהיית קטן? שתף את הסיפורים שלך כחלק מפיצוץ הבלוג בסוף השבוע של הסברו ובלוגרי ההורים.